החלטה בתיק רע"פ 7513/04

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגנית הנשיא י' הכט וכבוד הש' מ' רביד ו- י' ענבר) מיום 30.6.2004 בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום (כבוד הש' ר' פרידמן-פלדמן).

2.        בית משפט השלום הרשיע את המבקש על פי הודאתו בשש עבירות של העסקת תושב זר, שאינו רשאי לעבוד בישראל (סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952) וגזר את דינו לששה חודשי מאסר בפועל;  בנוסף, הופעל מאסר על תנאי למשך שלושה חודשים שעמד כנגדו כך שסך הכל עליו לרצות תשעה חודשי מאסר בפועל. כן הוטל על המבקש מאסר על תנאי של ששה חודשים.

3.        המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על גזר הדין בלבד כשבפיו למעשה שתי טענות: הראשונה, כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, לתסקיר המבחן ולעובדה שהודה במיוחס לו ונטל אחריות על מעשיו.  השנייה, כי לא היה מקום להאשים אותו בשש העסקות נפרדות אלא בהעסקה אחת בלבד.  זאת, מאחר ומדובר בהעסקת מכר, במספר הזדמנויות סמוכות זו לזו, שלא הייתה שוטפת וקבועה.   בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והותיר את גזר דינו של בית משפט השלום על כנו.

4.        הבקשה שלפני עוסקת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובחומרת העונש.  המבקש מודע לכך שלגבי חומרת העונש, הלכה היא כי אין נוהגים לתת רשות לערער בערכאה שלישית אלא במקרים חריגים ומיוחדים (בר"ע 2853/91 פלוני נ' מ"י (לא פורסם)), אך בפיו שלוש שאלות שלטענתו הן בעלות חשיבות כללית, והמצדיקות לדעתו מתן רשות ערעור.  נבחן, אם כן, האם בנסיבות העניין יש במי מטענות המבקש את אותה "שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלת השלכות רחבות החורגות מהמקרה הבודד" (רע"פ 6959/98 פלוני נ' מ"י (לא פורסם)) המצדיקה ערעור ב"גלגול שלישי":

הטלת מאסר על עבריין שהשתקם

5.        המבקש מתאר בבקשתו את נסיבותיו האישיות כמי שמגיל צעיר התדרדר לסמים קשים וצבר לחובתו עבירות רבות ואולם, מאז שחרורו האחרון בשנת 1996 לא עבר עבירה פלילית, למעט עבירות ההעסקה בהן הורשע.  עוד הוא מציין כי נגמל מסמים וכי מפרנס הוא ששה ילדים.  לדידו, האינטרס הציבורי במקרהו מחייב הימנעות מהטלת מאסר.

6.        שתי ערכאות כבר שקלו את מכלול השיקולים ויישמו אותם על עניינו של המבקש כך שאין מקום, כי בית משפט זה יבחן את הסוגייה בפעם השלישית ובנסיבות המקרה אין מדובר בשאלה בעלת חשיבות כללית או עקרונית החורגת מגבולות התיק הנדון. שיקול השיקום הוא אכן אחד השיקולים אך לא היחיד שבהם "...על בית-המשפט לערוך מלאכה עדינה של איזון בין כל האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים..." (ע"פ 4890/01, 4920, 4956 פלוני נ' מ"י, פ"ד נו (1) 594, 601 ד'-ה'; כן ראו: ע"פ 3004/98, 3031 מ"י נ' שבתאי, פ"ד נה (3) 577; רע"פ 5734/04 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם)).

7.        למעלה מן הצורך יוזכר גזר דינו של בית משפט השלום הקובע:

"[המבקש] נחקר מספר פעמים לגבי העסקת תושב שטחים, כל פעם שוחרר בערבות, חזר וביצע אותה עבירה וזאת תקופה קצרה לאחר שנסתיים משפטו בבית המשפט בגין עבירה דומה...העבירות שביצע [המבקש] חמורות... לקולא אני מתחשב בהודאתו של [המבקש] ובאמור בתסקיר שירות המבחן.  אשר לעברו ושיקומו של [המבקש] - טענות אלה כבר נטענו בהליך הקודם ואף הובאו בחשבון בגזר הדין.  לא ניתן להתחשב בהן פעמיים, לאחר [שהמבקש], אף שהוזהר שוב ושוב, חזר ועבר אותן עבירות"

מתן נימוקים בנפרד מפסק הדין

8.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי הנימוקים יינתנו למחרת במזכירות בית המשפט. הנימוקים נכתבו בו ביום, והגיעו בדואר לבא-כוח המערער כעבור 12 יום. לדידו של המבקש דרך זו מנוגדת לחוק.

9.        עוד טוען המבקש, כי הליכת בית המשפט בדרך של פירוש נימוקים שלא בצמוד למתן פסק הדין הביאה לעיוות דין מהותי, כאשר נשכחו מלפני בית המשפט טיעוניו המרכזיים ועובדות המקרה.

10.      דברי המבקש כי נגרם לו עיוות דין אינם יכולים להתקבל ובנסיבות העניין, אין טענתו מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". נימוקי פסק הדין אכן ניתנו בנפרד מפסק הדין אך נושאים הם את התאריך 30.6.2004. משמע, ניתנו הם עוד באותו יום בו ניתן פסק הדין. ובכל הנוגע להגעת הנימוקים בדואר כעבור 12 יום יכול היה המבקש לפנות למזכירות בית המשפט (והשוו: ע"פ 73/81 מ"י נ' זלכה, פ"ד לה (4) 832, 834  ז', שם נקבע כי "...חזקה על נאשם אשר לא הופיע, כי יתעניין בדיעבד במה שקרה במשפטו, על-ידי פניה למזכירות בית המשפט..."). פסק הדין כולל התייחסות לשתי טענותיו העיקריות של המבקש.  כך למשל קובע בית המשפט, כי מדובר בעבירות שבוצעו שוב ושוב; וכי הנסיבות לקולא, אשר ביניהן מונה בית המשפט את הודאת המבקש ונסיבותיו האישיות, קיבלו ביטוי נאות במסגרת אורכה של תקופת המאסר שהוטלה. אין מקום לחשש שבית המשפט "שכח" את עובדות המקרה ואת טיעוני בא-כוח המבקש.

השמעת "מלה אחרונה"

11.      המבקש טוען כי לא אמר את דברו האחרון ובו תחינתו האישית שלא יושב אל מאחורי סורג ובריח לאחר שנים של גמילה מסם והתרחקות מעולם הפשע.  בעניין זה מפנה הוא להוראת סעיף 210 (ד) חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) על פיה: